גזירת ההשתדלות

גזרה נגזרה על אדם הראשון…

“ארורה האדמה בעבורך בעיצבון תאכלנה כל ימי חייך קוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה”

הפסוק מסתיים “בזיעת אפך תאכל לחם.”

בפסוקים אלו נצטווינו על ההשתדלות.

מצוות הביטחון

מאידך התורה ציוותה אותנו בפרשת כי תצא לבטוח בה’ שנאמר:

“כִּי תֹאמַר בִּלְבָבְךָ רַבִּים הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה מִמֶּנִּי אֵיכָה אוּכַל לְהוֹרִישָׁם, לֹא תִירָא מֵהֶם” (דברים ז, יז-יח),

“כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶךָ וְרָאִיתָ סוּס וָרֶכֶב עַם רַב מִמְּךָ לֹא תִירָא מֵהֶם” (שם כ, א)

וכתב רבינו יונה בשערי תשובה שער ג’ וזה לשונו: שאם יראה האדם כי צרה קרובה, תהיה ישועת ה’ בליבו ויבטח עליה.

מתבאר בדברי רבינו יונה, שמצוות הביטחון הינה מצווה לבטוח בה’ בכל זמן ולאו דווקא בשעת מלחמה.

השתדלות וביטחון

לפני כל אדם מאז אדם הראשון ועד היום ניצב האתגר הבא: חובת ההשתדלות מפרשת בראשית מחד ומאידך מצוות הביטחון מפרשת שופטים.

המסילת ישרים בלשונו הזהב עושה סדר בדברים וזה לשונו:

אמנם מה שיוכל לשמור את האדם ולהצילו מן המפסידים האלה הוא הבטחון, והוא שישליך יהבו על ה’ לגמרי, כאשר ידע כי ודאי אי אפשר שיחסר לאדם מה שנקצב לו, וכמו שאמרו חז”ל במאמריהם (ביצה ט”ז א): כל מזונותיו של אדם קצובים לו מראש השנה וגו’, וכן אמרו (יומא ל”ח ב): אין אדם נוגע במוכן לחברו אפילו כמלא נימא.

וכבר היה אדם יכול להיות יושב ובטל והגזירה הייתה מתקיימת, אם לא שקדם הקנס לכל בני אדם, (בראשית ג:יט): בזעת אפך תאכל לחם, אשר על כן חייב אדם להשתדל איזה השתדלות לצורך פרנסתו, שכן גזר המלך העליון.

והרי זה כמס שפורע כל המין האנושי אשר אין להמלט ממנו.

על כן (הואיל וכך גזר המלך) אמרו (ספרי): יכול אפילו יושב ובטל?! תלמוד לומר: בכל משלח ידך אשר תעשה (דברים כח, כ).

אך לא שההשתדלות הוא המועיל, אלא שהשתדלות מוכרח, וכיון שהשתדל הרי יצא ידי חובתו. וכבר יש מקום לברכת שמים שתשרה עליו ואינו צריך לבלות ימיו בחריצות והשתדלות. 

עד כאן דבריו.

המסילת ישרים בלשונו הזהב פושט את התהיות והספיקות בקביעה חדה שהביטחון הוא העיקר והוא המציאות האמיתית של העולם. אך יש על האדם חובה להשתדל איזה השתדלות.

מצוות הביטחון היא מהמצוות הקשות שבתורה כמעט שאין עוד מצווה בעלת קושי דומה לה. כי מצוות הביטחון צועדת שלובת זרוע עם מטען רגשי רב בעקבות חובת ההשתדלות. הדבר הזה מלווה כל אדם בכל שעה ובכל רגע.

וכך נהגו אבותינו מיום כניסתם לארץ ישראל, עמלו לפרנסתם ובטחו בבוראם.

ביטוח

והנה לפני כ350 שנה הגיע לעולם מוצר חדש ששמו ביטוח.

ביטוח הוא כעין שטר חוב שאין תאריך לפירעון, אך יש בשטר תנאי קיצון בהינתן חלילה קיום התנאי יפרע השטר.

מכיוון שקיום התנאי מוטל בספק רחוק, ניתן לרכוש את החוב בזול. ועדיין החוב יקר בתוחלת. כלומר אם נמדוד את היחס של הסיכוי לרווח לבין הפרמיה שנשלם הרי שהתשלום יקר. למעשה המרוויחה היא חברת הביטוח ולא המבוטחים.

התוחלת הכלכלית מביטוח היא שלילית. כלומר חברת הביטוח בודקת לפי חישוב מתמטי סטטיסטי שתמיד היא תצא ברווח ולא המבוטחים. אחרת זאת קופה של צדקה ולא עסק.

אם כן מבחינה כלכלית ביטוח זאת עסקה לא משתלמת למבוטח. את המשפט האחרון חשוב מאוד להבין.

התמורה שמקבל מחזיק הפרמיה

אז למה בכל זאת אנשים רוכשים ביטוח?

התשובה שהביטוח מעניק ביטחון.

מחזיק הפרמיה (המבוטח) מקבל בתמורה מוצר. למוצר הזה קוראים “ביטחון” או “רוגע”.

חיפוש הסבר להתיר ביטוח

מכיון שביטוח במהותו הוא ביטחון ורוגע ולא נועד כדי להניב רווחים. אם כן פוליסת ביטוח היא למעשה תחליף לביטחון בבורא יתברך.

השאלה אם כן נצבת מאליה. מה לבוטחי שמו בעסקה הזאת?! האם לבוטחים בשמו יתברך מותר לבטח את עצמם, או שיש כאן חיסרון בביטחון בה’ יתברך?

אילו לרבי עקיבא היה ביטוח

נעצים את השאלה מכיוון נוסף:

הגמרא במסכת ברכות (דף ס עמוד ב) מספרת אודות רבי עקיבא שהיה הולך בדרך:

מטא לההיא מתא. (-הגיע רבי עקיבא לעיר פלונית)

בעא אושפיזא, לא יהבי ליה. (-ביקש מקום ללון ולא נתנו לו)

אמר: “כל דעביד רחמנא לטב” (-אמר: כל מה שעושה ה’ לטובה)

אזל ובת בדברא (-הלך וישן בשדה)

והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. (היו איתו תרנגולת, חמור ונר)

אתא זיקא, כבייה לשרגא. (-באה רוח, כיבתה את הנר)

אתא שונרא, אכליה לתרנגולא. (-בא חתול, אכל את התרנגול)

אתא אריה, אכליה לחמרא. (-בא אריה, אכל את החמור)

אמר: “כל דעביד רחמנא לטב”. (-אמר שוב: כל מה שעושה ה’ לטובה)

ביה בליליא אתא גייסא שבייה למתא. (-באותו לילה בא חיל ושבו את בני העיר)

אמר להו: “לאו אמרי לכו כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא הכל לטובה”?!

מוכר, אבל עם הרבה תובנות!

כעת ננסה לדמיין לעצמינו את אותו סיפור אך לפני הסיפור נוסיף פרט קטן שיום לפני שרבי עקיבא יצא לדרך הוא נכנס למשרד של חברת ביטוח ורכש ביטוח על החמור.

כעת נתקדם עם הסיפור.. האריה טורף את החמור מה לדעתכם היה רבי עקיבא אומר?! כנראה היה אומר: “איזה מזל, בדיוק אתמול עשיתי ביטוח”. וכך היינו מפסידים את אמרתו של רבי עקיבא שהולכת על כל יהודי לכל מקום: “כל מה שה’ עושה לטובה”!

הלא זאת רבי עקיבא ביקש להדגיש שה’ מביא נזקים על האדם ועליו לשמוח בהם כדברי הכתוב (ישעיהו יב, א): “אודך ה’ כי אנפת בי”. וחלילה לחבל תחבולות לברוח מגזרתו יתברך. ואיך יוכל הבוטח בה’ לבטח את עצמו בפוליסת ביטוח?!

ביטוח פנסיה וביטוח חיים

לפני שניגש לברר את ההלכה בעניין יודגש. שיש לחלק את הביטוח לשני עניינים יש ביטוח פנסיה המבטח את פרנסת העובד לעת זקנתו. זיקנה הוא דבר טבעי שבא על כל אדם. מגיע גיל שהעובד אינו יכול לכלכל את עצמו בעבודה.

ויש ביטוח שרק במקרה קיצון יבוא לידי שימוש. למשל, ביטוח חיים או ביטוח צד ג’ וכדומה.

היתר ביטוח פנסיה

לגבי ביטוח פנסיה, כתבו הפוסקים בפשטות שמותר. כך כתב בשו”ת יחוה דעת (חלק ג, סימן פה). שו”ת שבט הלוי (חלק ד, סימן א אות ב). ולהבדיל בין חיים לחיים רבי משה שטרנבוך שה’ יאריך ימיו ושנותיו כתב להתיר בספרו תשובות והנהגות (חלק ד, סימן שכה)

סיבת ההיתר שכתבו הפוסקים היא מפני שפנסיה הוא כפרנסה. וכמו שמותר לאדם לפרנס עצמו יותר מצרכו ולדאוג גם לחיסכון לחודש הבא, כך מותר לחסוך לזקנה או לבטח את הזקנה.

היתר ביטוח חיים ושאר ביטוחים

אך עדיין יש מקום לדון לגבי ביטוח חיים שאם ימות צעיר משפחתו תקבל סכום מסוים. שזה דבר שבעזרת ה’ לא יקרה בסוף. השאלה היא האם מותר לאדם לבטח את עצמו ממקרה קיצון. וכן יש לשאול אודות ביטוח רכב צד ג’ ועוד ביטוחים רבים.

לזה נדרש האגרות משה (או”ח חלק ב, סימן קיא) ודעתו להתיר.

תחילה כותב האגרות משה להתיר את ביטוח הפנסיה וכאמור מהסיבה שזהו מעשה פרנסה. אך האגרות משה מוסיף מטעם זה להתיר גם שאר כל הביטוחים של שריפה וגניבה וכו’.

וכן בעל התשובות והנהגות (חלק ד, סימן שכה) שליט”א כתב להתיר.

אך לפי דברינו שאר הביטוחים הינם שונים מביטוח פנסיה כי אינם מעשה של פרנסה, אלא להיפך תקוות המבוטח שלא תבוא לידי שימוש ובנוסף זאת פרמיה שבתוחלת היא מעשה של הפסד והצד המרוויח זה הצד של חברות הביטוח?!

הסבר אפשרי בטעם ההיתר

אם יורשה לי אולי אפשר לנמק את סברת ההיתר באופן הבא:

דרך הוא במסחר שמבטחים את מקרי הקיצון. מקרי קיצון הם מקרים שאם יקרו חלילה, העסק לא יוכל להתמודד עם ההוצאה הכספית. כמו בעסקים כך גם דרכו של אדם בעסקיו הפרטיים לבטח מקרי רפואה קיצוניים וכדומה כאלה שאם יקרו יתמוטט כלכלית חלילה. ואם כן יש להתיר ביטוח מפני שביטוח הוא הוצאה הנלווית לפרנסה.

מהסיבות הבאות:

• אדם לא יכול להשקיע בהקמת עסק ושיכלול העסק כשכל הזמן נושף בעורפו החשש שבהינתן תרחיש מסויים כל עסקיו יהיו לעפר ואפר.
• עסק ללא ביטוח יאלץ לאגור כספים בצד למקרי חרום. כאשר ישנו ביטוח, העסק לא צריך לאגור כספים וכספי העסק יכולים “לעבוד” לטובת לקידום העסק.

כך היא סברת העסקים וכך היא סברת עסקי האדם הפרטי ולכן זה חלק מהפרנסה.

ומעתה לשאלתנו שביטוח זאת הוצאה ולא הכנסה. אכן זאת הוצאה ולא הפרנסה גופא אבל הותר כי זה מאפשר את קיום אותה פרנסה.

ביטוח אינו תחליף לביטחון

יתירה מזאת ביטוח נותן ביטחון בדומה לפרנסה שנותנת ביטחון. כמו שפרנסה אינה תחליף לביטחון כך ביטוח אינו תחליף לביטחון. כפי שהמפרנס, צריך להכיר שאת השפע מקבל מהבורא. כך על האדם המבטח עצמו להכיר שאת השפע הוא מקבל מהבורא.

ביטוח של שטות

כל זאת הוא הסבר להתיר ביטוחים שמבטחים מקרי קיצון. אבל ביטוח שמבטח טבעת יהלום, מוצרי חשמל וכל דבר קטן שאנשים מבטחים. הסיבה לאסור זאת אינה משום פגיעה בביטחון בה’ אלא מפני שאינו אלא מנהג שטות.

מכיון שאין עניין לשלם על ביטוח שמבטח דבר שאפשר להסתדר בלעדיו או דבר שאפשר להשלים חסרונו בקלות יחסית.